יום שבת, 29 בדצמבר 2012

ויצא - חלום יעקב


בס"ד.                                                                                                                                 תשע"ג


חלום יעקב


התורה מציינת שיעקב יוצא מבאר שבע והולך לחרן ומעיר על כך בעל "ברכת פרץ" (הרב יעקב קנייבסקי): למה כתוב "ויצא ...וילך"? כי ביעקב היתה ההליכה משני טעמים: ע"פ ציווי אמו היה צריך לברוח מבאר שבע וע"פ ציוויו של יצחק היה צריך ללכת לחרן לקחת אשה.

בדרך לחרן " וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ " (פס' יא)

מהו המקום המיודע?


רש"י מזהה אותו עם הר המוריה שכתוב בו "וירא את המקום מרחוק". מהו "ויפגע" (ולא כתוב ויבוא, ויפגוש)? רש"י מביא את פירוש רבותינו (ב"ר סח, ט ובברכות כו, ב) לשון תפילה ומכאן למדו שתיקן תפילת ערבית.

"כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ " "היה לו לכתוב: ויבא השמש וילן שם" (רש"י, שם).
 "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ " משמע ששקעה לו חמה שלא בעונתה כדי שילין שם". (כאילו כתוב "כיבה" השמש, השמש "כבתה" לאחר שהגיע למקום). יעקב הנאלץ ללון כך בחוץ מתחת השמים, כדי להגן על עצמו מפני חיות רעות, לקח מאבני המקום ועשאן כמין מרזב סביב לראשו (רש"י, שם). לפי רש"י ה' "סידר" בכוונה שילון במקום הקדוש הזה כדי שיחלום את חלום הסולם ואת דברי ה' אליו.

חלום יעקב מתחלק לשנים: הראשון (יב – יג) הוא ויזואלי: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם 
מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו
בחלק השני דברי ה': (יג - טו):  הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְנַנָּהּ וּלְזַרְעֲךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ... ונברכו בְּךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ...כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ.

דברי ה' ברורים: "אני ה' אלוקי אברהם ויצחק" מבטיח ליעקב הבורח לבדו מחמת אחיו והולך להקים את ביתו במקום זר שלש הבטחות:
 א. הבטחת הארץ
 ב. הבטחת הזרע
 ג. הבטחת שמירה והגנה בכל אשר ילך.  
לעומת דברי ה' הברורים תמונת הסלם והמלאכים דורשת הסבר: הרי סלם בחילוף אותיות הוא "סמל", אם כן מה הוא מסמל.

בחז"ל מובא (פרקי דרבי אליעזר לה, תנחמא ויצא ב) שהחלום מדבר על האומות בהיסטוריה העולים ושולטים אך גם יורדים בסולם ההירארכיה. אבל "אין מקרא יוצא מדי פשוטו" ויעקב הפרטי שהוא כה בודד ועזוב בוודאי זקוק להרגעה עכשיו!

רש"י מתמקד במלאכים ה"עולים ויורדים":
 "עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חו"ל ללותו".
ובחזרתו: " וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. " (לב, ב). רש"י: "מלאכים של א"י באו לקראתו ללוותו לארץ!" "ויקרא שם המקום ההוא מחניים": מלאכים של א"י באו לקראתו ללוותו לארץ. (רש"י שם). לפי זה חלום הסולם מבטיח ליעקב הגנה ושמירה ומלאכים בכל דרכיו.

העמק דבר אמנם מסביר אחרת "עולים ויורדים" אבל למעשה יעקב מובטח שמלאכים ישמרוהו: "מתחילה עולים ואחר כך יורדים מזה הבין שהשכינה למטה בארץ ומלאכים סביביו ועולים בשליחות ויורדים לאחר מכן. והיא אות על השגחה פרטית על כל סביבות יעקב".
 את הרעיון הזה הוא ממשיך בפרק לה, ז כשבנה יעקב מזבח וקרא למקום בית א-ל "כי שם נגלו אליו האלוקים בברחו מפני אחיו": "שראה כאן מלאכים העולים ויורדים הכל כדי להשגיח ולשמרו בעת צרה בשעה שברח מפני עשו ועל כן מצפה לישועה ולרחמים גם היום בעת הצרה".

רמב"ן (כח, יב) מוצא בחלום זה מסר עוד יותר מרגיע: לא המלאכים ישמרו על יעקב כי אם ה' בכבודו ובעצמו:
"הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם, כי מלאכי אלהים אשר שלח ה' להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם, והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו: והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה, להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים אבל יהיה חלק ה' ויהיה עמו תמיד, כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תה' צא יא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך".

הסלם בחלום אינו מונח על הקרקע אלא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". אולי זה בא לסמל ליעקב את חייו עכשיו בשעה הקשה הזאת שהם מאד ארציים ועליו לדאוג לדברים האלמנטריים ביותר: לחם לאכל ובגד ללבוש, אבל באופן הצבת רומז הסלם ליעקב שהוא אינו כל הזמן בתחתית, הוא גם עולה עד השמים. הסלם לדברי "שפת אמת" כדלהלן מסמל את יעקב עצמו:
"והנה ה' ניצב עליו": על הסולם או על יעקב? "שפת אמת" (תרנ"ג) אומר שזה היינו הך: "סלם מוצב ארצה נראה שהוא רומז על מדרגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל. שם יעקב: י"עקב" מוצב ארצה, וראשו ישראל: "לי-ראש" מגיע השמימה". אמנם עכשיו יעקב הוא י"עקב" בארץ אבל בהיותו "ישראל" יתרומם לשמים". כלומר, ה' נמצא מעליו, בכל מצב שהוא, כדי לשומרו. 
ואומר עוד "שפת אמת" (שם): "וב' בחינות אלו (שלפעמים הוא למטה, כעקב, ולפעמים למעלה, בשמים) ישנם בכל איש ישראל ועליהם נאמר (תהילים קלה, ד): "יעקב בחר לו": בחירה מתוך התערובות, "ישראל לסגולתו" אחר הבירור". נראה לי להסביר את דבריו כך: ה' בוחר ביעקב מכל עם אחר אבל כשהוא ישראל הוא נעלה ומצוין בלי צורך להשוואה.

לענ"ד, לפי פירוש "שפת אמת", כל אדם מאיתנו, ולא רק יעקב בזמנו, נע על ציר הסולם מלמטה למעלה ומצבו אינו סטאטי. אמנם המטרה היא לעלות ולהיות "ישראל", אבל אם לא, הרי גם במצבנו הירוד שנקרא "יעקב", מובטחים אנו ש"יעקב בחר לו י-ה". 

תולדות - רבקה שולחת את יעקב ליצחק במרמה להתברך מפיו


בס"ד.                                                                                                                          תשע"ג.    

         
         רבקה שולחת את יעקב ליצחק במרמה להתברך מפיו

פרק כז הוא הסיפור על יצחק שרצה לברך את עשו. רבקה שומעת את תוכנית יצחק ושולחת את יעקב בבגדי עשו כדי שיקבל את הברכה במקומו.
לפני כן סיפרה התורה (כה, כח): "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, 
אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב".
 רש"י (שם), מביא שתי תשובות "בפיו" של מי?
 לפי התרגום, בפיו של יצחק אשר בזכות המטעמים שהביא לו בנו אהב את עשו. ולפי המדרש: הפה הוא של עשו שהיה יודע לצוד את יצחק ולרמותו בדברים.
אולי קל לרמות את יצחק, הנקרא על שם צחוק האמונה הטהורה של אברהם, כי הוא אינו יכול לפגוש כלל את הצד האפל בבנו עשו ומוצא בו רק מעלות.

הרשב"ם אומר שהפסוק הנ"ל "הוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ואהבת רבקה ליעקב מה שכתב לפנינו יצחק רצה לברך את עשו ורבקה הערימה את יעקב".
לפי פרוש הרשב"ם כל אחד מההורים רצה לדאוג למושא אהבתו ולתת לו את הברכה.

יוזמתה של רבקה תמוהה: אם חשבה שיצחק צריך לברך את יעקב ולא את עשו מדוע לא אמרה לו זאת ישירות אלא שלחה אליו את יעקב במרמה?
הרמב"ן (כז, ד) מסביר שבחירתה בדרך של הערמה בגלל הנבואה שקיבלה רבקה בהריונה:
 "ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם אשר אמר לה ה' "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג) כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח? והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי "וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה" (שם, כב) שהלכה בלי רשות יצחק, או שאמרה אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי ועתה לא רצתה לומר לו כך הוגד לי מאת ה' טרם לידתו, כי אמרה באהבתו אותו (לעשו) לא יברך (את) יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא ידעה כי בסיבת זה (הערמה) יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה". והרמב"ן מסיים: "או הם סיבות מאת ה' שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ...".

לפי העמק דבר (כד, סה) רבקה שלא כמו שרה בזמנה לא היתה מסוגלת להתעמת עם בעלה כי העריצה אותו עוד מתחילת היכרותם, כשבאה וראתה אותו יוצא לשוח בשדה "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (שם):
 "מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר לפניהם מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו רבקה ויצחק חלוקים בדעות ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת את האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכל זה היה סיבה מה' שיגיעו הברכות ליעקב דווקא באופן כזה ..... והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתיבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו יתברך". 

רשר"ה מסביר אחרת: רבקה חשבה שיצחק טועה מאד והוא "עיוור" לחסרונותיו של עשו במיוחד לאחר נישואיו לחיתיות (סוף פרק כו). (על נשים אלו נאמר "וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה"(כו,לה). רש"י שם: כמו ממרים הייתם (דברים ט, כד) כל מעשיהן היו לעצבון ליצחק ולרבקה).

וזהו ציטוט דברי רשר"ה:
"כהקדמה למאורעות אלה קראנו על המכה הכפולה שעשו נתן לייעודו של אברהם כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה היה צריך לפקוח את עיני יצחק ולהראות לו את בנו הבכור כפסול גמור לתפקידו. אעפ"כ יצחק קרא לבנו הבכור על מנת לברך אותו, על מנת למנות אותו למנהיגו ולמדריכו של בית אברהם. מה רב היה כוחו של האיש אשר ציד בפיו עד שעלה בידו להטעות את אביו ולגנוב את ליבו – למרות אורח חייו שעמד בסתירה גמורה לדרכו של אברהם. .... רבקה רצתה להפגין לפני יצחק באיזו מידה יכולים הבריות לגנוב את דעתו. הנה יעקב שהיה איש תם העמיד לפניו פני גיבור ציד. הנקל לעשו שיעמיד לפניו פני איש תם!" (כז, א)
לפי פירוש זה רבקה, שחשבה שיצחק עומד לתת לעשו את ברכת אברהם, רצתה להראות לו במעשה המרמה שעשו "עובד" עליו כל הזמן, כפי שיעקב "עבד" עליו עכשיו, והוא אינו ראוי בכלל לברכה.

והנה לסיפור הברכה יש מסגרת. לפניו: סיפור נישואי עשו לחיתיות (סוף פרק כו), ואחריו: הליכתו – בריחתו של יעקב לחרן לקחת לו אשה (פרק כח א-ו), ולבסוף נישואי עשו עם בת ישמעאל כשראה כי רעות בנות כנען בעיני אביו (שם, ז-ח).
רבקה יודעת כי בבוא הזמן יצטרך יעקב ללכת למשפחתה לשאת אשה כלבבה (באמת נאלץ לברוח לשם). ואולי, בהשראת פירוש הרשר"ה, יתכן שרבקה בדרך אגב רצתה ללמד גם את יעקב, "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה, כז), שלא יאמין לכל אדם. אולי רצתה להפגין גם בפניו, ולא רק בפני יצחק, שלא כולם תמימים כמוהו כגון אחיה לבן הארמי – הרמאי, מה שיעזור לו להתנהל בעתיד מולו.

בכל אופן, תהיה הסיבה להתנהגות רבקה אשר תהיה, יש לנו כאן אם שנלחמת כלביאה על המגיע לבנה המועדף. היא מגייסת לשם כך מעשה הונאה ומשלמת מחיר יקר מאד על בחירתה. מאז אין היא נזכרת יותר בתורה אלא ברמז בלבד: " וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה" (לה, ח).
רש"י (שם) מביא את מדרש אגדה (ב"ר פא, ה): נתבשר שם באבל שני שהוגד לו על אמו שמתה.
רבקה, שעכשיו בוודאי לא שיתפה את יעקב ביוזמתה בגנבת הברכות, נאלצת לחיות בבדידות עד יום מותה עם התוצאות הקשות של מעשיה: משטמה עזה מעשו, הבן שקופח בגללה, כלפי יעקב עד כדי רצונו להרגו. ויעקב, בנה האהוב, נאלץ לברוח מן הבית מחמת אחיו, ובשארית חייה אינה זוכה לראותו יותר ולא את המשפחה שהקים.

וירא - בין הצחוק של אברהם לבין הצחוק של שרה


בס"ד.                                                                                                                                  תשע"ג.

בין הצחוק של אברהם לבין הצחוק של שרה

"וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.  יג וַיֹּאמֶר יְהוָה...לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה...הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה...וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ". (יח, יב-טו)
הסיטואציה היא ששרה, זקנה מופלגת שמעולם לא ילדה לבעלה הזקן, שומעת מבעד לפתח האהל את דברי האורח שתלד בקרוב. היא צוחקת בקרבה על הבשורה, וה' נוזף בה.
אבל כשאברהם מתבשר מפי ה' ששרה תלד והוא מגיב בדומה "ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ה' אינו נוזף בו!
לכאורה שניהם מגיבים תגובה טבעית על בשורה לא טבעית למה ה' נוזף רק בשרה?
  
רש"י בפרק יז, יז מסביר שיש שני מיני צחוק: צחוק של אמונה ושמחה וצחוק של לעג: "זה ("ויצחק אברהם") תרגם אונקלוס וחדי ל' שמחה ושל שרה ("ותצחק שרה בקרבה") לשון מחוך ("וחייכת שרה"). למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד ה' על שרה ולא הקפיד על אברהם".
למה הצחוק של אברהם מתורגם באונקלוס לשון חדוה ואילו של שרה ל' לגלוג?
אפשר לומר שזאת לומדים אנו לפי תגובת ה', אצל אברהם הוא אינו שואל "למה צחקת" ואילו על שרה הוא שואל: "למה זה צחקה שרה", סימן שהצחוק שלה לא היה צחוק חיובי וטוב.

אמנם חזקוני (לפרק יח, יג) אומר שגם אברהם לא היה צריך לצחוק שכן זה מראה על חוסר אמונה בה': "ואם תאמר למה לא הקפיד הקב"ה על אברהם כמו שהקפיד על שרה שהרי כמו כן צחק אברהם, אלא משל לאשה חכמה שבאה להוכיח כלתה והוכיחה את בתה וממילא הרגישה כלתה בעצמה כך אם הוכיח הקב"ה את אברהם בפניו היה מתבייש אלא הוכיחו מן הצד" (בדרך אגב).
ובעל עקדת יצחק, שהולך בדרך החזקוני לעיל, שואל: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה." למה לא יוכחנה על פניה בינו לבינה והלא גערה בפני בעלה יותר מגונה ממה שאמרו שנזהר בחלוף הדברים מפני דרכי שלום (מכאן שרצה להוכיח באותה הזדמנות גם את אברהם).

לפי הפירושים הנ"ל כאילו ה' שולל כל צחוק, כי זה מראה לכאורה על חוסר אמונה, אבל ה' בעצמו אמר לאברהם: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק"! (י"ז י"ט)
רש"י: ע"ש הצחוק.

ורמב"ן (יז, יז) אומר: "וציוה אותו (ה') וקראת את שמו יצחק בעבור הצחוק שעשה אברהם וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה. ואחרי שקרא אותו כן כאשר ציוה ה' אותו אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלוקים".
סימן שלא כל צחוק הוא שלילי, להפך, האב היחידי ששמו ניתן לו מאת ה' ולא הוחלף נקרא יצחק.  
ועוד מסופר (שם, יז): "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו,וַיִּצְחָק": "נפילתו והשתחויתו מוכיחים שהאמין כי דרך ההודאה הוא שמח וצחק והודה והשתחוה ואמר: כמה נס גדול וכמה טובה בכללה שמשנה סדרי בראשית. (בכור שור, מבעלי התוספות במאה הי"ב).

אז למה הצחוק של שרה אינו מתקבל בצורה חיובית? נדמה לי שמילת המפתח המבדילה בין שני הצחוקים הוא "בְּקִרְבָּהּ" (יח, יב).
הרמב"ן בפרק יח, טו על המילים "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי אומר: "ותצחק שרה בקרבה ללעג, כמו "יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ (תה' ב ד).
כי השחוק לשמחה הוא בפה: אז ימלא שחוק פינו (שם קכו ב) "אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה. והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין, או שתאמר אמן כן יעשה ה'. ולא פירש אליה כי ה' גילה אליו סודה והיא מפני יראתו של אברהם תכחש כי חשבה אברהם בהכרת  פניה (שהכיר בה מדעת עצמו) יאמר כן. או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה. והוא אמר לא כי צחקת אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן ושתקה ולא ענתה אותו דבר .. (הבושה של שרה מזכירה את אדם וחוה כששאל אותם ה' על האכילה מעץ הדעת).

לפי פירוש הרמב"ן לעיל הצחוק החיובי צריך להראות בפה והמתבונן בו אמור לראות את השמחה שעל פניו, ואילו שרה צחקה בקרבה - בתוכה. היא לא החצינה את הצחוק מכאן שהוא לא בא ממקור של אמונה אלא מתוך חוסר אמונה ואכזבה פן תתבדה גם הפעם כמו בכל השנים שלא נפקדה.

רש"י לד"ה "בקרבה" מביא את מדרש תנחומא שמסביר בקרבה - בתוך גופה: "מסתכלת במעיה ואמרה: אפשר הקרביים הללו טעונים ולד, השדים האלה שצמקו מושכין חלב?"
שרה ננזפת על הצחוק שלה: היפלא מה' דבר? הלא שרה המאמינה הראשונה אמורה היתה להאמין שה' הוא כל יכול ואם זה רצונו הרי גם זקנה בת תשעים יכולה ללדת!

התיקון של שרה לצחוק הזה, שלא היה חיובי, יהיה ביום הברית של יצחק, אז היא תצחק ותאמר בפה מלא בשמחה ובששון (כ"א, ז): "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי!". 

לך לך - לך לך מארצך לעומת ויקח תרח את אברם


בס"ד                                                                                                                    תשע"ג.


"לך לך מארצך" לעומת "ויקח תרח את אברם"




"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם....." (אבות ה - ג).

 הניסיון הראשון הוא "לך לך מארצך" ובאותם המילים הניסיון האחרון: "לך לך אל ארץ המוריה" (על פי תנחומא ישן ד'). 
בשניהם על אברהם לוותר: בראשון על העבר, על האב, באחרון: על העתיד, על הבן. 


אבל לפי סוף פרשת נח נראה שאברם התחיל כבר קודם במסע לארץ כנען. "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט... וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתו... וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן.." (יא, ל). 

אבל תרח אינו משלים את המסע: " וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן... וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן " (שם, לא, לב). 

בפרק יב' א' מצווה ה' את אברם "לך לך" ואברם לוקח את שרי ואת לוט
וממשיך מחרן לארץ כנען. 

למה יצא תרח מאור כשדים ללכת ארצה כנען ומתי היה הצו לאברם? 

לפי כיוון אחד של פרשנות (רמב"ן, אברבנאל) תרח יצא מאור כשדים מיוזמתו בגלל הויכוח האידאולוגי שהיה שם בין אברם לבין המלך והצרות שהיו שם בכבשן האש. 

לפי זה איך אפשר להסביר: "אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (טו, ז)? 

רמב"ן (יא' כח') אומר: זה דוגמת "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם!" סימן שהיתה ביציאה זו נס גדול! 

ולמה דווקא הלכו לארץ כנען?

ממשיך הרמב"ן - "תרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום שניצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך כי חרן קרוב להם ועם אחד ושפה אחת לכולם כי לשון ארמית לשניהם ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו ....
 וזהו טעם ויבואו עד חרן אשר משפחותיהם ואבותיהם מעולם והתעכבו שם ימים רבים ושם נצטווה אברם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה ותרח מת בחרן ארצו. וזהו "וָאֶקַּח אֶת-אֲבִיכֶם אֶת-אַבְרָהָםמֵעֵבֶר הַנָּהָר" (יהושע כד, ג). 

ולדעת האברבנאל (ההולך גם הוא בדרך פרשנות זו) ההליכה מאור כשדים היתה:

"סיבה מאת אלוקים כדי לבצע גזרתו ורצונו" (כי אם תרח לא היה יוצא אולי היה קשה לאברם להיטלטל בטלטולי דרכים, לעזוב מקום מגוריו ולצאת כדבר ה' לארץ כנען ותרח נתן לו את ה"פוש" הראשון).

דעה מעניינת היא של העמק דבר (לא'): את המסע יזם אברהם, עוד לפני הציווי, ולמה נקרא על שם תרח?
תשובתו: "ואף על גב דלא היה עוד מאמר ה' לאברהם מכל מקום כבר היה הערה מן השמים (לפי הזוהר בזכות ההערה דלתתא בא הציווי לאברם ללכת לארץ כנען) וראה מרחוק קדושת הארץ והא דכתיב ויקח תרח וגו' אף על גב דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו מכל מקום כיון שהיה שקוע ברעיונות אלוקיות לא יכול היה להנהיג נסיעה הוא וביתו על כן נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו". 
דעת העמק דבר מסבירה את הפסוק: "ויקח תרח...ויצאו איתם" שהכוונה לתרח ואברם שעמדו שניהם בראש המסע. 

אך יש דרך פרשנות אחרת האומרת שתרח יצא אחרי ציווי ה'. 

אם כך, מובן: "אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים " (טו, ז) והפסוק בנחמיה (ט,ז): "אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים...". 

אבל "לך לך" (יב, א) כתוב לאחר "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ..." (יא, ל)? 

ראב"ע מגן על דרך פרשנות זו ומתרץ: "וכמוהו בתורה באחד לחדש השני בשנה השנית (במד' א, א) ואח"כ "בשנה השנית בחדש הראשון" (שם ט, א) ..... והעד שאמר הכתוב (יא, לא): "ללכת ארצה כנען". וכאשר בא תרח אל חרן ישר המקום בעיניו וישב שם ומת ואין מוקדם ומאוחר בתורה!" 

לפי זה קשה איך נאמר "מִבֵּית אָבִיךָ" (יב' א') והלא תרח הלך איתו? 

ראב"ע (שם) מפרש "שידע ה' שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן". 

גם לדעת הרד"ק הציווי היה באור כשדים ומוסיף (יב, א): ואפשר שבא אליו הדיבור פעם אחרת בחרן. 

וכן לדעת החזקוני (יא, לא) ויצאו איתם מאור כשדים: במצות הקב"ה כדכתיב: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (טו, ז). ויבואו עד חרן: ולא הספיק תרח לבוא אל ארץ כנען ומת בחרן. 

דברי חזקוני תמוהים: האם תרח לא "הספיק" לבוא לארץ כנען?
הרי התורה אומרת שמת בגיל מאתים וחמש שנים (יא, לב), כששים שנה לאחר שאברם הלך לארץ כנען! (תרח הוליד את אברהם בהיותו בן שבעים (יא, כו) "וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן" (יב, ד) כך שתרח היה בן 145 בלבד בהליכת אברם). ואין לי תשובה לדברי החזקוני. 

אבל אם תרח עוד חי בצאת אברם למה מספרת התורה על מיתתו קודם לכך? 

אפשר לומר שהתורה מספרת על מותו של תרח קודם "לך לך" כי בזה מסתיים סיפורו (פס' כה – לב) והתורה חותמת אותו בעובדת מותו למרות שאחר כך תספר דברים שהיו עוד לפני מותו. 

אבל רש"י עונה לשאלה זו תשובה תמוהה בסוף פרק יא: "וימת תרח בחרן":
לאחר שיצא אברהם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה. ולמה הקדים את מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם?
שלא יהיה הדבר מפורסם לכל שלא קיים כבוד אב שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת. 

על דברי רש"י אלה שואל המהר"ל בפירושו "גור אריה":
"וכי ניתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות ....?
אלא הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר שאין לאברהם יחוס אל אביו בעבור שהוא בריאה אחרת לכן אמר ה' (בר"ר לט, ז): "לך אני פוטר מכבוד אב ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב", מפני שאין לך יחוס אל אביך, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך". 

מפירוש המהר"ל הנ"ל לומדים אנו כי מותו של תרח אינו מות אמיתי אלא הוא מות סימבולי!
תרח מת רק עבור אברהם, כי כשאברהם מצטווה לעשות את ה "לך לך" העצמי שלו, לא כחלק ממסעו של תרח בין שהיה כהיענות לצו ה' או מסיבות אידיאולוגיות אחרות, הוא חייב לנתק את הקשר עם אביו הביולוגי.
עכשיו הוא נענה רק לצו ה' והוא כבריאה חדשה ההולכת למלא את היעוד שלה. שם, בארץ המובטחת, הוא ילך ויקרא בשם ה' (יג, ד). 

בזה דומה לו גר שמתגייר שעוזב את כל עברו ומקבל עליו עול מלכות שמים.




יום שישי, 7 בדצמבר 2012

נח, העורב והיונה


בס"ד                                                                                                                      תשע"ג

פרשת נח -  נח, העורב והיונה.

יא. בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. (פרק ז).

כעבור כמעט עשרה חודשים

ה וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ז וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (פרק ח).

הערב והיונה בשניהם נאמר לשון "וישלח" (במשקל פיעל). ו"אין זו לשון שליחות אלא לשון שילוח. שילחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו". (רש"י ח' ח')

דבק טוב - לפי שאין שליחות בבע"ח אלא באדם שיוכל להשיב דבר לשולחו.

אם כן, למה רש"י לא העיר זאת כבר לגבי "וישלח" של העורב (פס' ז)?
אלא שאצל היונה נדמה, כאילו הוא נותן לה שליחות. שנאמר:  לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם..., ובאמת הוא אמר זאת לעצמו, ואילו לגבי העורב רק נאמר "וישלח" (שפתי חכמים).

- לשם מה שילחם?

נראה שנח רוצה לדעת כבר מה קורה בחוץ והאם מתקרבת שעת יציאתם 
מן התיבה. אולם בעוד שאצל העורב נאמר סתם: וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב (ז'). הרי לגבי היונה מופגן יחס של קרבה וחיבה (ח): וישלח את היונה מאתו. (יא): ותבוא אליו היונה.

ובאמת יש הבדל בין שני העופות הללו:
רשר"ה -  "העורב אינו מבקש את קרבת האדם, הערבה היא מולדת העורב....משום כך לא נאמר בעורב "מאתו" כדרך שנאמר אחר כך ביונה. היונה רגילה לקרבת האדם משום כך הוא אומר בשובה: ויקחה ויבא אותה אליו..." 
העורב שהוא מן הטמאים לא תרם דבר לסקרנותו של נח והתורה מתארת: "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" (ז) רש"י שם מסביר שלא התרחק מן התיבה: הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חשדו על בת זוגו. 

והמדרש (סנהדרין קח ב') מוסיף שהעורב השיב תשובה ניצחת כלפי נח: 
"רבך (ה') שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני שציווה מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים, ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פגע בי שר חמה או שר צינה ומת לא נמצא עולם חסר בריה אחת?" 
  
לעומת העורב היונה שהיא מן העופות הטהורים ואין לה טענה שיוכחד
מינה, יצאה שלוש פעמים ותרמה לנח מידע. בפעם הראשונה: "וְלֹא מָצְאָה 
הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה" (פס' ט).

העמק דבר אומר (שם): "לא שבה אליו ממש אלא סמוך לתיבה והיינו 
משום שלא היה מה בפיה להשיב כפי שהיתה מלומדת (היא רגילה לשאת מכתבים למרחקים ולהביא משהו בפיה), כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם על כן עמדה בצידי התיבה ולא שבה למקומה עד "וישלח ידו". חמל עליה ואחזה ביד עד שתנוח מעייפותה. (וכך ראוי). אומר הנצי"ב, להתנהג עם שליח כושל שמסיבה שאינו חייב בה לא הביא תשובה שמ"מ ראוי לחמול עליו). 

כעבור שבעה ימים שלח נח בשנית את היונה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶבוְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָוַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (יא). בסנהדרין קח, ב (וברש"י): "אמרה יונה: יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים בידי בשר ודם."
ורבנו בחיי (לפס' יא) מדייק שחז"ל למדו זאת מהכתוב: "עלה זית". "מזה שהוצרך להזכיר שם האילן שהוא של זית התעוררו רז"ל במדרשם".

ומסביר בעל התורה תמימה למה "עלה זית" עורר מדרש זה? אלא סמכו 
על מדרש רבה שהביאה את העלה הזה מגן עדן (כיון שהכל נשטף במבול). "אמר ר' אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא דבר מעולה כגון קינמון? אלא רמז רמזה לו: מוטב מר זה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידך!". 

כעבור שבעה ימים נוספים משלח נח את היונה בשלישית: " וַיֵּדַע נֹחַכִּי-קַלּוּ הַמַּיִם...וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד".

כאן מתבקשת השאלה. האם טעה נח כששילח תחילה את העורב?

נראה שטעה. כי הרי צודק העורב שבלעדיו לא יהיה קיום למינו ולכן לא 
התרחק מן התיבה עד שיבשו המים.
ובדרך הדרש אומר רש"י על המילים "עד יבשת המים": מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו שנאמר: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (מל"א יז, ו).
יבשת, לפי רבנו בחיי, היא רמז לתשבי!  
       
ולא מובן מה ענין השליחות האחרת ולמה העורב לא יכול היה לקיים את 
גם את "שליחות נח" מפני "שליחות אליהו" בעצירת הגשמים (יבושת המים)?

ועונה על כך ה"גור אריה"- ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי כמו שדרשו חז"ל: "שחורות כעורב" (שה"ש ה, יא) "אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה". והכתוב אומר: "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" (שאביהם אינו דואג להם) אם כן 
אכזרי הוא! ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב להגיד לו כי קלו המים והוא יישוב הארץ ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב ואל זה היה מוכן לפי שהוא אכזרי גם כן. ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם ואלו העורבים היו עושים שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב שכן אמר דוד: "אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא" (שמואל ב, יח, כז).

מכל הסיבות מתאימה היונה, ולא העורב, להביא לנח בשורה טובה! אולי לימוד הוא לנו שכאשר מטילים איזה תפקיד על השני יש להכיר את מצבו, את אופיו ואת טבעו, אם מסוגל הוא בכלל לעמוד בציפייתנו.