יום שלישי, 1 בינואר 2013

וישלח - יעקב מנקה מצפונו


בס"ד                                                                                                               תשע"ג.

יעקב מנקה את מצפונו כלפי עשו


יעקב בדרכו לכנען שולח מלאכים לעשו, למה?

רמב"ן (פס' ד) מסביר כי אביו יושב בארץ הנגב והיא קרובה לאדום ויש לו לעבור דרך אדום או קרוב לשם על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים.
הרמב"ן (שם) גם מביא את נזיפת חכמינו בב"ר (עה, ב): "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ " (משלי כו, יז). אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?

בזוהר (קסה, ע"ב) יש הסבר יפה למניע של יעקב:
  ר' אבא אמר: מפני מה נתעורר הוא לשלוח אל עשו ומוטב היה לו לשתוק ממנו. אלא אמר יעקב: יודע אני שעשו חושש על כבוד אב ולעולם לא הרגיז לפניו ואני יודע שהואיל ואבי קיים אינני ירא ממנו. ורק עתה שאבי קיים אני רוצה להתפייס עימו! מיד: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו". לפי מדרש זה, יעקב רוצה לנצל את חלון ההזדמנות שעדיין קיים כדי להתפייס עם אחיו!

מזה שיעקב רוצה להתפייס עם עשו נראה שיש לו רגשות אשמה כלפיו בקניית הבכורה ובלקיחת הברכה. איך רגשות אשם אלו בתורה?

בתוך דברי יעקב לעבדיו ההולכים בשליחותו עם המנחה לעשו (לב, כא) נאמר כאילו בהערת אגב: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי...אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". 
רשב"ם (שם): כן חשב יעקב בלבו ואין זה מדברי השלוחים.
כלומר, פה נפתח לנו צוהר ללבו של יעקב שכל מה שהוא עושה זה לכפר את חטאיו כלפי עשו.
"אֲכַפְּרָה פָנָיו" אומר רש"י: אבטל רוגזו.
ורשר"ה (שם) אומר: "אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" אולי ירים את פני שהם נופלים כעת, אולי ישכח ויסלח ואוכל שוב לשאת את פני ולהביט אליו?"

מה עושה יעקב כדי לפייס את עשו?

א. שולח את עבדיו עם המנחה ומצווה עליהם לדבר עם עשו בלשון מתרפסת: "אדוני" "עבדך".
רמב"ן (ה)-"כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ..." ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

ב. בדבריו לעשו ניתן לראות, על פי מפרשים, כי הוא רוצה לשכנעו שהברכה לא נתקיימה בו:
פס' ה " עִם-לָבָן גַּרְתִּי" רש"י (פרוש א ע"פ הפשט): לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) " הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" שהרי לא נתקיימה בי.
" וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר " רש"י: אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה מן השמים ולא מן הארץ.
מלבי"ם: לא ברכה רבה רק שור וחמור מעט מכל מין.

רשר"ה על " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ " (לב, ח) ממשיך את שיטתו (שכבר הבאתי לעיל) שעל יעקב מעיקה אשמה כלפי עשו ומשווה לכך את עמידתו היציבה מול לבן (לא, לו-מב):
  "יודעים אנחנו מה רב כוחו של הבטוח בצדקתו ומה מעיקה היא הרגשת אשמה, ותהא אך מדומה. נוח יותר לסבול עוול משך עשרים שנה, מלעמוד רגע אחד מול אדם שאנחנו יודעים בו שנפגע על ידנו, שאינו מסוגל גם להבין את המניעים, אשר, אם כי אינם מצדיקים אותנו, הריהם לפחות מלמדים עלינו זכות".
זה מסביר למה יעקב כל כך מתחנף לעשו, משתחווה לו ונותן לו מתנות. זה לא רק מפני הפחד. לפני שהוא בא אל הארץ, לפני שהולך הוא אל אביו הזקן הוא רוצה לנקות את מצפונו כלפיו.

הרב י. יעקובסון בספרו בינה במקרא עמ' 43 מסביר באופן הזה את המאבק הלילי עם המלאך:
  "הלילה שלפני פגישתו עם עשו הוא ליל התייחדותו של יעקב עם נפשו. מעביר הוא לנגד עיני רוחו מה שעולל לאחיו אע"פ שכוונתו בשעת מעשה היתה אולי רצויה. היאבקותו הפנימית הזאת ממעמקי נפשו הועילה לו להתגבר על שרו של עשו. זוהי אולי שעתו הגדולה בחיי יעקב. הוא מודה על האמת המרה ששגה בה ובראות אותו המלאך בכך, לאחר שעבר את כור ההזדככות וההיטהרות, הוא מאשר ומקיים את הברכות ואת הבכורה". 
יעקב אומר למלאך (כז): " לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי": במה רוצה שיברכו?
רש"י: הודה לי על הברכות שעשו מערער עליהן.
ותשובת שרו של עשו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל"           רש"י (שם): לא יאמר עוד שהברכות באו אליך בעקבה וברמייה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך .... (לה, י).

השם "ישראל" שקיבל יעקב על ידי המלאך כאילו משנה את גורלו! הוא בא אל עשו עכשיו בשררה ובגילוי פנים ועשו, במפתיע, לא יוצא להלחם בו, אלא: " וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ"
ואמנם "יש שחולקין בדבר הזה בברייתא דספרי יש שדרשו נקודה זו (שעל וישקהו) לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא את יעקב אלא באותה שעה נשקו בכל לבו" (רש"י לג, ד).
המאמץ הצליח ויעקב רשם לזכותו השלמה, ולו רק לשעה קלה, עם עשו.

בפגישתם אומר יעקב לעשו (לג,י): "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי", והנה בפסוק הבא: "קח נָא אֶת בִּרְכָתִי!"
רש"י אומנם מסביר: "בִּרְכָתִי – מִנְחָתִי".
אבל בבראשית רבתי וישלח עמ' 168 דייקו: "קח נָא אֶת בִּרְכָתִי": "מִנְחָתִי" לא נאמר אלא "בִּרְכָתִי" כלום אתה שוטמני על הברכה שברכני אבי? הרי היא נתונה לך, הנני עובד לפניך כעבד לאדוניו.
נשמע כאילו יעקב רוצה לתקן את הנעשה, להחזיר את הברכה למי שאביהם ייעד לו אותה.

והנה יעקב יכול היה לטעון שעשו זלזל בבכורה כשמכר לו אותה ואת הברכה לקח בלחץ אמו לכן אינו אשם ומצפונו נקי. אבל לא! עשו נפגע על ידו לכן הוא מרגיש חובה לפייסו.
זו אולי הכוונה בפסוק כאשר יעקב ועשו נפרדים כידידים: " וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם " (לג, יח).
למה הכוונה שָׁלֵם?  -  שלם בנפשו!
מכאן, שתחושת השלמות יכולה להתקיים רק בנפש אדם מפייס ומפויס. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה