יום ראשון, 6 בינואר 2013

ויגש - "גשו נא אלי"





בס"ד,                                                                                                                 תשע"ג. 

"גשו נא אלי"

פרשה זו היא שיאה של מערכת היחסים שבין יוסף ואחיו. בסוף פרשת 
מקץ, לאחר שבנימין "מוצא" את הגביע באמתחתו, דורש יוסף שהגנב ישאר אצלו כעבד. אז ניגש יהודה ולאחר נאומו הדרמטי מגיע הרגע שיוסף אינו יכול עוד להתאפק מלהתוודע לאחיו ולהשלים עימם לאחר שנים רבות של שנאה וזלזול.

"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּקלְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיווַיִּקְרָאהוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי
וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו".

רד"ק (שם): כיון שהזכיר (יהודה) רעת אביו שימצאנו נכמרו רחמיו ולא
יכול להחזיק עצמו מלבכות .... .
לפי זה "לְהִתְאַפֵּק" הוא במשמעות של ימינו: לעצור בעד רגשותיו.
אונקלוס תרגם: לאתחסנא – להתחזק.

רש"י אומר: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּקלְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו": "לא היה יכול לסבול 
שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם".

האם רש"י מפרש להתאפק במשמעות "לסבול"?

לבוש האורה אומר שלא ומסביר דברי רש"י: "לא יכול יוסף להתאמץ עוד מלהתוודע לאחיו כאשר התאמץ עד הנה שלא להוודע, בשביל כל הנצבים עליו כדי שלא יתביישו (אחיו) ולכך ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ומה שכתב רש"י כאן לא פירש המילות רק הענין כי סמך על מה שפירש למעלה ויתאפק ויתאמץ".
אכן רש"י פירש "וַיִּתְאַפַּק" בפעם הראשונה שנזכרה, בפרק מג, לא: 
"וַיִּתְאַפַּק": נתאמץ. כמו (איוב יב): ומזיח אפיקים רפה וכן (שם מא) אפיקי 
מגנים: חוזק. (שם מתאמץ יוסף ומצליח שלא לבכות בנוכחותם).
לפי רש"י יוסף לא יכול עוד להתאמץ שלא לבכות וציווה להוציא כל איש מפני שחס על כבוד אחיו.

מדרש תנחומא (ויגש ה) מדגיש גם הוא את רצון יוסף שלא לבייש את אחיו אבל תוך סכנת נפשות ממש: אמר ר' שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף (פרוש עץ יוסף: בזה שהוציא כל איש מעליו, שאילו בעטו לו (אחיו) ברוב כוחם מיד היה מת קודם שהיה מספיק להתוודע להם שבמרירות נפשם כשיראוהו יחידי יהיו מוסרים נפשם להרגו) שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו ולמה אמר: "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי"? 
אלא כך אמר יוסף בלבו מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים.
התנהגות יוסף, על פי התנחומא, מזכירה את תמר. רש"י (לח, כח): אם יודה - יודה מעצמו ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

כשנשאר יוסף ביחידות עם אחיו, הוא בוכה ומתגלה אליהם: "אֲנִי יוֹסֵףהַעוֹד אָבִי חָי?" (פס' ג).
" וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו." (פס' ג).
רש"י: כי נבהלו מבושה. (כאשר צפה).
אז אומר להם יוסף: (ד) "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" רש"י שומע רכות במילה "נָא": ראה אותם נסוגים לאחור אמר: עכשיו אחי נכלמים קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול.

ר' אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה' (לפרשת ויגש) מבאר כך את הענין: כאשר נגש יהודה אל יוסף לא היה זה בבית דירתו של יוסף שכבר בא אל המקום שהוא משביר לעם (לעומת פרק מד, יד שיוסף עודנו בביתו). והנה יוסף רוצה היה להמתין עד אוכל הצהרים כמו שעשה ביום שלפניו ששלחם אל ביתו לאכל עימו (מג, כד) ושם היה רוצה להתודע להם, אבל לא יכול היה להתחזק עד שהוכרח להתוודע להם באותו מקום שהיה משביר לעם ולכך קרא "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי". לכך כשרצה לומר להם שמכרוהו אמר להם "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" שלא רצה לדבר בקול רם שלא ישמע בית פרעה (שהיה קרוב ל"לשכתו" לא לדירת יוסף) כמו שנשמע קול הבכיה.

הנראה מהפסוקים ועל פי המפרשים שמגמת יוסף לפייס את אחיו ולמנוע 
מהם בושה על ידי כך שמדבר איתם ביחידות ללא זרים (רש"י, ותנחומא, 
אפילו תוך סכנת נפשות) בלשון רכה ותחנונים (רש"י) ועל המכירה הוא מדבר בלחש "שלא ישמעו שומעי הבכי את מכירתו" (ספורנו וכן מעשי ה' לעיל).

אם כן, יוסף שומר על כבוד אחיו ואינו רוצה לביישם, האם זה אותו אדם
שהביא בנעוריו את דבתם רעה לאביהם (לז, ב)?
רש"י (שם): כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות".

אור החיים הקדוש (לפס' ח) אומר כי יוסף הגיע לתובנה שהוא נשלח למצרים על ידי ה' ולא בגלל אכזריות אחיו. תובנה זו עזרה לו לראות את אחיו באור אחר. לא לשמור להם טינה, אלא, לכבדם ולהתייחס אליהם כאל אחים: ובלשונו: "אכן עתה אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' ואת שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם ובזה אין לשמור להם איבה ולא להרחיק מדת אחוה מהם".
תובנה זו הוא אומר לאחיו: (פס' ה -ח):

""וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּהכִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם.... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ ..... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים".
.
שואל אברבנאל: איך אמר יוסף "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים
והלא מדעתם מכרוהו להרע לו ואם קרה מקרה שהגיע טוב מן המכירה הנה חטאם במקומם עומד!
נכון, מעשה המכירה היה אכן חטא אבל יוסף אומר שמי שבאמת הוביל אותו למצרים היה ה' ולא הם.
הרי כבר תחילת ירידתו של יוסף למצרים היתה על ידי שליחות: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (פרק לז, יד) רש"י: מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. וסופה בדברי יוסף: "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
שליחות מול מכירה. תוכנית העל היתה של ה' הביצוע היה על ידי המכירה!
      
בהתוודעות יוסף לאחיו מבחינים בשינוי אצל כל הנפשות הפועלות.
האחים ששנאו את יוסף עד כדי שרצו להרגו כבר הכירו בכך שחטאו לו באמרם (מב, כא): "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּאֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ", ועתה אין הם מפקירים את בנימין לגורלו כפי, שבזמנו, זרקו את יוסף לבור. להפך, יהודה נגש להלחם עליו! אבל גם יוסף השתנה: בנעוריו הוא סיפר לאביו בגנותם בהתנשאות: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" ועכשיו, לאחר עשרים ושתים שנה, הוא חס על כבודם ואינו רוצה לביישם.

" וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" הביא ל"גְּשׁוּ-נָא אֵלַי"!

נראה שרק כך, על ידי השינוי שעשו שני הצדדים, יכלו האחים, אמנם עם הרבה חששות כמו שהתברר אחר כך לאחר מותו של יעקב (נ, טו - כב), לאחות שוב את אחוותם שנקרעה. הסיפור שתחילתו היתה (מה, טו):    "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז,ד) הגיע בעזרת ה' ובעבודתם הפנימית לסיום טוב: " וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה