ויחי - שתי צוואת יעקב

בס"ד.                                                                                                                    תשע"ג. 

שתי צוואת יעקב ליוסף ולבניו

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מט, כט) יעקב מתכונן למותו וקורא לבנו ליוסף לצוות אותו על קבורתו. רמב"ן מדייק שהיה זה עוד בטרם מחלתו "בשנה האחרונה לחייו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכוחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים".
האברבנאל אומר שזה "לימוד לנו ולבנינו עד עולם שלא יתאחר אדם לעשות צוואתו עד היותו קרוב למות כי אז בשרו עליו יכאב ונפשו תאבל ולא יהיה בו כח ומשפט שכלי מחמת חוליו לצוות מה שראוי. אבל קודם לכן יצוה את ביתו כמו שקרא יוסף קודם חוליו".
יעקב, לאחר שמברך את בניו, מצווה גם אותם על קבורתו. אך ישנם הבדלים בין הצוואה ליוסף לבין הצוואה לבנים:

        ליוסף   (מז, כה-לא)                    לבנים (מט, כח-לג)

אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה
וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.
וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.

הציווי ליוסף, משנה למלך פרעה, הוא בסגנון בקשה ותחנונים (3 פעמים חוזרת המילה "נָא"). הוא מבקש מיוסף שלא יקברהו במצרים אלא ישאהו לקברי אבותיו בא"י. מובן למה יעקב פונה אל יוסף בבקשה זו: רש"י (כט): למי שהיה יכולת בידו לעשות.

"אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" רשר"ה שואל: האם כך מדבר אב אל בנו? אלא "מילת "נָא" תפתור את התמיהה. יוסף רצה בוודאי לנצל את מעמדו לטובת אביו אבל יעקב מעולם לא רצה לקבל זכויות יתר. עכשיו הגיעה השעה שרצה לנצל את השפעתו של יוסף לפיכך אם רצונך לעשות לי טובה עשה כבקשתי".

ועוד הוא מבקש: "שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" (שם) זה לשון שבועה! כמו שביקש אברהם מעבדו (כד, ב-ט). אליעזר נשבע מיד ויוסף – לא, הוא רק מבטיח ליעקב: "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (ל).
המדרש (ב"ר צו) אומר על כך: אמר ר' יצחק: העבד עשה כעבדותו (ציית מיד) שנא': וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ   (כד ט) ובן חורין עשה כחירותו: "וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ!" בלי להישבע.

אבל יעקב לא מוותר ומבקש מיוסף שנית שישבע. למה חשובה ליעקב כל כך השבועה של יוסף?

הרמב"ן (מז, לא) מתרץ שזה קודם כל כדי לשכנע את פרעה להרשות לו לקבור את יעקב בא"י (נ, ה-ו: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי ...  וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ ): "לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה מצות אביו ... ואמר "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" אבל עשה כן לחזק בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך .... או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות (ויעשוהו עבודה זרה כחששו של יעקב על פי רש"י) לכן השביעו כי לא נכון יהיה להעבירו על שבועתו וגם יוסף יצטרך להשתדל בענין יותר מפני השבועה וכן היה הדבר כמו שאמר: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ " (נ, ו).

גם הרב'ה מלובביץ' (ב"באורים לפירוש רש"י על התורה" לספר בראשית, שם) אומר כדעה השניה של הרמב"ן שאדם המקבל על עצמו לעשות מתוך שבועה הריהו משעבד עצמו לקיים את הדבר גם בתנאים הקשים ביותר, משום כך השביעו יעקב כדי שיוסף יחשוב מראש כיצד לקיים דבר זה.

יעקב גם אומר ליוסף "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (כט) מהו "חסד ואמת"?

רש"י (שם) אומר שזהו חסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול.
ומעיר על כך בעל "מלוא העומר" (מובא ב"מעיינה של תורה"), כי העלתו של יעקב לקבורה בארץ אינה "חסד ואמת" כי יוסף זכה בתמורה שגם עצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל! ברם יעקב בקש ממנו שאפילו באופן זמני לא יקברנו במצרים, כי יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל וזהו חסד של אמת! (כי עצמותיו של יוסף נשארו במותו במצרים והועלו רק בעת יציאת מצרים).

מדוע חשוב ליעקב להיקבר בארץ ולא להתמהמה בכך?

מפרשים (כגון רשר"ה) אומרים שזה כדי לחזק את זיקת בני ישראל לארץ ישראל שלא יראו במצרים את מולדתם. להלן כמה שורות המדגישות ענין זה ממאמר ארוך של משך חכמה (בחוקותי כו, מד):
 "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם והיה בטל היעוד האלוקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן ציווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען ... ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה "ויגר שם" מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם. פירוש מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בא קץ הימין ויהיו נחשבין בעיני עצמם לא כאזרחים .....     

בסוף דברי צוואתו ליוסף מסופר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה" (שם, לא).
למי השתחווה יעקב?
אולי לשכינה כדעת רד"ק, למשל. אבל רש"י (ע"פ מגילה טז, ב) אומר: "תעלא בעידניה סגיד ליה" כלומר: השועל ששעתו מצלחת משתחוים לו, שאם מגיע זמן שהשועל נעשה מלך צריך להשתחוות לפניו. לפי זה, יעקב משתחווה ליוסף שעלה לגדולה ובמעלתו זו נשבע לאביו שיקיים את דבריו.

עד כאן צוואתו ליוסף אבל צוואתו של יעקב לבנים שונה לגמרי: אין כאן מילות תחנונים אלא "ויצו"! הוא מצווה אותם שיקברוהו במערת המכפלה, מפרט את מיקומה ומי הקבורים שם לרבות לאה!
בניה של לאה, שהם רוב בניו של יעקב, יקיימו, בוודאי, ברצון את צוואתו.
ליוסף, לעומת זה, אמר יעקב: " וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי ... וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם ". יעקב לא אמר לו שלאה קבורה במערה שהוא רוצה להיקבר בה. הן זה יכאיב ליוסף מאד כי אמו לא נקברה שם אלא בדרך אפרת היא בית לחם. ועל זה יעקב מתנצל (מח, ז): "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל".
ראב"ע (שם) אומר: "שמתה רחל פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה, ואמר זה ליוסף שלא יחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לאמך".
ואולי, לפי פרשנות ראב"ע, זו המשמעות האמיתית של "חסד ואמת" שמבקש ממנו מה שלא עשה לאמו?

מתוך השוואה זו רואים כי יעקב בחכמה וברגישות התאים את הסגנון ואת התוכן לשומעיו: אין הוא פונה לבנו יוסף, משנה למלך מצרים, בלשון מצווה, להפך, בלשון בקשה ותחנונים. יעקב אינו אומר ליוסף כי לאה קבורה במערה וכי הוא רוצה להיקבר לידה ולא ליד אמו, זה יכאב מדי ליוסף. ממנו מבקש הוא שיבטיח לו בשבועה כדי שיהיה בטוח שצוואתו לצאת ממצרים לקבורה בארץ תתקיים כי בידו הכח לעשות!   

ויגש - "גשו נא אלי"

בס"ד,                                                                                                                 תשע"ג. 

"גשו נא אלי"

פרשה זו היא שיאה של מערכת היחסים שבין יוסף ואחיו. בסוף פרשת 
מקץ, לאחר שבנימין "מוצא" את הגביע באמתחתו, דורש יוסף שהגנב ישאר אצלו כעבד. אז ניגש יהודה ולאחר נאומו הדרמטי מגיע הרגע שיוסף אינו יכול עוד להתאפק מלהתוודע לאחיו ולהשלים עימם לאחר שנים רבות של שנאה וזלזול.

"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; 
וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו".

רד"ק (שם): כיון שהזכיר (יהודה) רעת אביו שימצאנו נכמרו רחמיו ולא
יכול להחזיק עצמו מלבכות .... .
לפי זה "לְהִתְאַפֵּק" הוא במשמעות של ימינו: לעצור בעד רגשותיו.
אונקלוס תרגם: לאתחסנא – להתחזק.

רש"י אומר: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו": "לא היה יכול לסבול 
שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם".

האם רש"י מפרש להתאפק במשמעות "לסבול"?

לבוש האורה אומר שלא ומסביר דברי רש"י: "לא יכול יוסף להתאמץ עוד מלהתוודע לאחיו כאשר התאמץ עד הנה שלא להוודע, בשביל כל הנצבים עליו כדי שלא יתביישו (אחיו) ולכך ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ומה שכתב רש"י כאן לא פירש המילות רק הענין כי סמך על מה שפירש למעלה ויתאפק ויתאמץ".
אכן רש"י פירש "וַיִּתְאַפַּק" בפעם הראשונה שנזכרה, בפרק מג, לא: 
"וַיִּתְאַפַּק": נתאמץ. כמו (איוב יב): ומזיח אפיקים רפה וכן (שם מא) אפיקי 
מגנים: חוזק. (שם מתאמץ יוסף ומצליח שלא לבכות בנוכחותם).
לפי רש"י יוסף לא יכול עוד להתאמץ שלא לבכות וציווה להוציא כל איש מפני שחס על כבוד אחיו.

מדרש תנחומא (ויגש ה) מדגיש גם הוא את רצון יוסף שלא לבייש את אחיו אבל תוך סכנת נפשות ממש: אמר ר' שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף (פרוש עץ יוסף: בזה שהוציא כל איש מעליו, שאילו בעטו לו (אחיו) ברוב כוחם מיד היה מת קודם שהיה מספיק להתוודע להם שבמרירות נפשם כשיראוהו יחידי יהיו מוסרים נפשם להרגו) שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו ולמה אמר: "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי"? 
אלא כך אמר יוסף בלבו מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים.
התנהגות יוסף, על פי התנחומא, מזכירה את תמר. רש"י (לח, כח): אם יודה - יודה מעצמו ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

כשנשאר יוסף ביחידות עם אחיו, הוא בוכה ומתגלה אליהם: "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?" (פס' ג).
" וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו." (פס' ג).
רש"י: כי נבהלו מבושה. (כאשר צפה).
אז אומר להם יוסף: (ד) "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" רש"י שומע רכות במילה "נָא": ראה אותם נסוגים לאחור אמר: עכשיו אחי נכלמים קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול.

ר' אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה' (לפרשת ויגש) מבאר כך את הענין: כאשר נגש יהודה אל יוסף לא היה זה בבית דירתו של יוסף שכבר בא אל המקום שהוא משביר לעם (לעומת פרק מד, יד שיוסף עודנו בביתו). והנה יוסף רוצה היה להמתין עד אוכל הצהרים כמו שעשה ביום שלפניו ששלחם אל ביתו לאכל עימו (מג, כד) ושם היה רוצה להתודע להם, אבל לא יכול היה להתחזק עד שהוכרח להתוודע להם באותו מקום שהיה משביר לעם ולכך קרא "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי". לכך כשרצה לומר להם שמכרוהו אמר להם "גְּשׁוּ-נָא אֵלַי" שלא רצה לדבר בקול רם שלא ישמע בית פרעה (שהיה קרוב ל"לשכתו" לא לדירת יוסף) כמו שנשמע קול הבכיה.

הנראה מהפסוקים ועל פי המפרשים שמגמת יוסף לפייס את אחיו ולמנוע 
מהם בושה על ידי כך שמדבר איתם ביחידות ללא זרים (רש"י, ותנחומא, 
אפילו תוך סכנת נפשות) בלשון רכה ותחנונים (רש"י) ועל המכירה הוא מדבר בלחש "שלא ישמעו שומעי הבכי את מכירתו" (ספורנו וכן מעשי ה' לעיל).

אם כן, יוסף שומר על כבוד אחיו ואינו רוצה לביישם, האם זה אותו אדם
שהביא בנעוריו את דבתם רעה לאביהם (לז, ב)?
רש"י (שם): כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות".

אור החיים הקדוש (לפס' ח) אומר כי יוסף הגיע לתובנה שהוא נשלח למצרים על ידי ה' ולא בגלל אכזריות אחיו. תובנה זו עזרה לו לראות את אחיו באור אחר. לא לשמור להם טינה, אלא, לכבדם ולהתייחס אליהם כאל אחים: ובלשונו: "אכן עתה אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' ואת שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם ובזה אין לשמור להם איבה ולא להרחיק מדת אחוה מהם".
תובנה זו הוא אומר לאחיו: (פס' ה -ח):

""וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם.... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ ..... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים".

.

שואל אברבנאל: איך אמר יוסף "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" 
והלא מדעתם מכרוהו להרע לו ואם קרה מקרה שהגיע טוב מן המכירה הנה חטאם במקומם עומד!
נכון, מעשה המכירה היה אכן חטא אבל יוסף אומר שמי שבאמת הוביל אותו למצרים היה ה' ולא הם.
הרי כבר תחילת ירידתו של יוסף למצרים היתה על ידי שליחות: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (פרק לז, יד) רש"י: מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. וסופה בדברי יוסף: "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
שליחות מול מכירה. תוכנית העל היתה של ה' הביצוע היה על ידי המכירה!

      

בהתוודעות יוסף לאחיו מבחינים בשינוי אצל כל הנפשות הפועלות.
האחים ששנאו את יוסף עד כדי שרצו להרגו כבר הכירו בכך שחטאו לו באמרם (מב, כא): "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ", ועתה אין הם מפקירים את בנימין לגורלו כפי, שבזמנו, זרקו את יוסף לבור. להפך, יהודה נגש להלחם עליו! אבל גם יוסף השתנה: בנעוריו הוא סיפר לאביו בגנותם בהתנשאות: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" ועכשיו, לאחר עשרים ושתים שנה, הוא חס על כבודם ואינו רוצה לביישם.

" וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" הביא ל"גְּשׁוּ-נָא אֵלַי"!

נראה שרק כך, על ידי השינוי שעשו שני הצדדים, יכלו האחים, אמנם עם הרבה חששות כמו שהתברר אחר כך לאחר מותו של יעקב (נ, טו - כב), לאחות שוב את אחוותם שנקרעה. הסיפור שתחילתו היתה (מה, טו):    "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז,ד) הגיע בעזרת ה' ובעבודתם הפנימית לסיום טוב: " וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". 

חנוכה - אף הן היו באותו הנס

בס"ד,                                                                                                                            תשע"ג.            

אף הן היו באותו הנס

נס חנוכה, שלא כפורים, אינו נזכר בתנ"ך כי התרחש לאחר חתימתו, תקופת בית שני. וגם בתורה שבע"פ אין לו מסכת משל עצמו אלא הוא "מתארח" במסכת שבת (כא, א – כד, א), אגב הדיון בהדלקת נר שבת (אישי, הרב מנחם פלונצ'ק זצ"ל העיר על כך: שבת היא מכניסת אורחים וכן גם המסכת שלה). 

במסכת שבת (כג, א) נאמר: "אשה ודאי מדליקה דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס".

כן מופיע טעם זה בקשר למצוות הפורים (מגילה, ד א) וכן לגבי ארבע כוסות בפסח (פסחים, קח, א). שלוש המצוות בחגים אלה הן מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון ציצית, תפילין וסוכה לכן הדעת נותנת שנשים תהיינה פטורות, אבל חכמים אומרים שהן חייבות מהטעם שאף הן היו באותו הנס. 

מה פרוש הביטוי "היו באותו הנס"? 

במגילה ד, א אומר רש"י: שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים. ובתוספות פסחים קח, ב: שאף הן היו באותה סכנה והצלה. 

כלומר, גם הנשים בתוך עם ישראל היו נתונות לסכנה וניצלו ממנה לכן גם הן מחויבות במצוות שנקבעו לזכר הניסים. 

הרשב"ם (שם) אומר שבחגים אלו הנשים הם שעשו את הניסים: פסח: נשים צדקניות, פורים - אסתר וחנוכה: יהודית. 

לגבי נס חנוכה רש"י (שבת, כא, ב) רומז לשני ניסים שנעשו ע"י נשים: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות ליבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס". 

ב"אוצר המדרשים" של אייזנשטיין במדרש מעשה חנוכה (עמ' 189) מתוארים אירועים אלו:

 "כיון שראו יונים שאין ישראל מרגישים בגזרותיהם עמדו וגזרו עליהם שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ונמנעו מלארס והיו בנות ישראל מזקינות כשהן בתולות. והיו יוונים מתעללים בבתולות ישראל ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים עד שבא מעשה של בת מתתיהו כה"ג שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו. כיון שהגיע יום שמחתה ושיבוה באפיריון ... וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפיריון וספקה כפיה וקרעה פורפיון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראוה אחיה כל זה נתביישו ונתנו פניהם בקרקע ועמדו עליה להרגה. אמרה להם: שמעוני אחי ודודי, ומה בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים והרגו כרך בשכם ואתם חמישה אחים ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור שימו בטחונכם על המקום (ה') והוא יעזור לכם להושיע. ופתחה פיה בבכיה... באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ניטול עצה מה נעשה .... נטלו עצה ועשה להם ה' תשועה גדולה" (ויש עוד גרסאות לסיפור זה ב"אוצר מדרשים"). 

ממדרש זה רואים שהיוונים בחרו להתעלל בבנות ישראל בנקודת התורפה שלהן: בצניעותן. 

משך שלוש שנים ויותר קיבלו הבנות והוריהן את הגזרה על ידי הימנעות מנישואין ואף אחד לא ניסה לשנות זאת. אבל בת מתתיהו בחופתה נוטלת עמדה של מנהיגות ופועלת לשנות את המנהג המביש. חנה על ידי צעד קיצוני של התערטלות (כאן מוזכר שמה, חנה, שהיא לא רק "הבת של" אלא אדם בפני עצמו) מעוררת ומעודדת את אחיה להיות גם הם אמיצים כאחי דינה שהרגו כרך שלם כעונש על שפגעו באחותם. לבסוף הם נלחמים נגד ההגמון ואנשיו ומצילים את כבודן של בנות ישראל. 

בהמשך (עמ' 192) בא הסיפור השני שאליו רומז רש"י "שע"י אשה נעשה הנס":

"והיתה שם אשה אלמנה יהודית שמה ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלים ואמרה הניחו אותי לצאת שמא יעשה המקום נס על ידי ופתחו לה ויצאה, והלכה לפני המלך ויאמר לה מה תבקשי ואמרה אדוני בת גדולים אני ואחי נביאים ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תפול ירושלים בידך.... והיה המלך מאמין לאותה יהודית ויאהב אותה ויאמר לה רצונך שתנשאי לי? אמרה לו אדוני המלך איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך ואמנם כיון שאתה נוטה לזה תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעין אל יפגעו בהן לפי שצריכה אני ללילך לשם לרחוץ ולטבול. מיד העבירו הכרוז ועשתה כך ועשה המלך משתה גדול ושתו ונשכרו ואח"כ הלכו כל אחד לאהלו והמלך ישב בחיקה וישן, והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו ותחבה ראשו ופשטה סדין עליו והלכה עם ראשו של המלך אל שערי ירושלים ואמרה פתחו לי השערים שכבר עשה הקב"ה נס על ידי ....". 

מדרש זה מזכיר את הסיפור התנכ"י על יעל וסיסרא אלא שבשונה ממנו המלך לא הגיע אל אוהלה של יהודית אלא היא נכנסה בעצמה לגוב האריות!. 

בסיפור זה נקראת האישה יהודית ו"אותה יהודית", אולי זה אינו שמה הפרטי אלא נקראת כך כי נטלה על עצמה את תפקיד נציגת העם היהודי להצילו מיד אויביו. היא באה עד המלך וכדי לשאת חן בעיניו היא מחניפה לו אומרת לו ב"נבואה" שירושלים תפול בידו. הוא שמח לבשורתה, עד שהוא מעניש אחד מחכמיו שחזה בכוכבים את ההפך, ורוצה לשאתה לאישה. יהודית המתנהגת כליידי של ממש, "מסכימה" לו ומבקשת מהמלך להורות לבל יפגעו בה ובשפחתה כשתלך לטבול במעין לקראת הנישואין. מעבירים כרוז במחנה ויהודית יורדת לטבול במעין. 

לשם מה ביקשה יהודית לטבול? 

עולות בדעתי שלוש תשובות: אולי כדי שיראה המלך בזה אות לרצינותה ולא יחשוד בה, אולי כדי שיהיה פומביות לנישואיה ואף אחד לא יפגע בה ואולי כדי להרדים את כולם בליל הנישואין כדי שתוכל לברוח עם ראשו! 

לשתי הנשים האלה, חנה ויהודית היה אומץ לב, יוזמה ואמונה בה' לשנות את המצב מן המצוי לרצוי. אבל בעוד בת מתתיהו מעוררת את אחיה, כמו אחי דינה, שיהרגו את השליט, הרי יהודית עושה זאת לבד ומביאה בעצמה את הישועה! 

מכאן שגם ליחידים כחנה וכיהודית – וגם מתתיהו חשמונאי כהן גדול בעצמו שקם והכריז על המרד ביוונים הוא דוגמא טובה לכך - יכולת לשנות את המציאות! 

מסיפורים אלו עולה שליחיד, ובמיוחד לאישה שהיא רגישה לעוול, יש כוח לשנות את המציאות אם רק יש חזון, רצון, תעוזה ואמונה בה' ובצדקת הדרך! 

וישלח - יעקב מנקה מצפונו

בס"ד                                                                                                               תשע"ג.

יעקב מנקה את מצפונו כלפי עשו

יעקב בדרכו לכנען שולח מלאכים לעשו, למה?

רמב"ן (פס' ד) מסביר כי אביו יושב בארץ הנגב והיא קרובה לאדום ויש לו לעבור דרך אדום או קרוב לשם על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים.

הרמב"ן (שם) גם מביא את נזיפת חכמינו בב"ר (עה, ב): "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ " (משלי כו, יז). אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?

בזוהר (קסה, ע"ב) יש הסבר יפה למניע של יעקב:

  ר' אבא אמר: מפני מה נתעורר הוא לשלוח אל עשו ומוטב היה לו לשתוק ממנו. אלא אמר יעקב: יודע אני שעשו חושש על כבוד אב ולעולם לא הרגיז לפניו ואני יודע שהואיל ואבי קיים אינני ירא ממנו. ורק עתה שאבי קיים אני רוצה להתפייס עימו! מיד: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו". לפי מדרש זה, יעקב רוצה לנצל את חלון ההזדמנות שעדיין קיים כדי להתפייס עם אחיו!

מזה שיעקב רוצה להתפייס עם עשו נראה שיש לו רגשות אשמה כלפיו בקניית הבכורה ובלקיחת הברכה. איך רגשות אשם אלו בתורה?

בתוך דברי יעקב לעבדיו ההולכים בשליחותו עם המנחה לעשו (לב, כא) נאמר כאילו בהערת אגב: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי...אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". 
רשב"ם (שם): כן חשב יעקב בלבו ואין זה מדברי השלוחים.
כלומר, פה נפתח לנו צוהר ללבו של יעקב שכל מה שהוא עושה זה לכפר את חטאיו כלפי עשו.

"אֲכַפְּרָה פָנָיו" אומר רש"י: אבטל רוגזו.

ורשר"ה (שם) אומר: "אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" אולי ירים את פני שהם נופלים כעת, אולי ישכח ויסלח ואוכל שוב לשאת את פני ולהביט אליו?"

מה עושה יעקב כדי לפייס את עשו?

א. שולח את עבדיו עם המנחה ומצווה עליהם לדבר עם עשו בלשון מתרפסת: "אדוני" "עבדך".

רמב"ן (ה)-"כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ..." ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

ב. בדבריו לעשו ניתן לראות, על פי מפרשים, כי הוא רוצה לשכנעו שהברכה לא נתקיימה בו:

פס' ה " עִם-לָבָן גַּרְתִּי" רש"י (פרוש א ע"פ הפשט): לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) " הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" שהרי לא נתקיימה בי.

" וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר " רש"י: אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה מן השמים ולא מן הארץ.
מלבי"ם: לא ברכה רבה רק שור וחמור מעט מכל מין.

רשר"ה על " וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ " (לב, ח) ממשיך את שיטתו (שכבר הבאתי לעיל) שעל יעקב מעיקה אשמה כלפי עשו ומשווה לכך את עמידתו היציבה מול לבן (לא, לו-מב):

  "יודעים אנחנו מה רב כוחו של הבטוח בצדקתו ומה מעיקה היא הרגשת אשמה, ותהא אך מדומה. נוח יותר לסבול עוול משך עשרים שנה, מלעמוד רגע אחד מול אדם שאנחנו יודעים בו שנפגע על ידנו, שאינו מסוגל גם להבין את המניעים, אשר, אם כי אינם מצדיקים אותנו, הריהם לפחות מלמדים עלינו זכות".

זה מסביר למה יעקב כל כך מתחנף לעשו, משתחווה לו ונותן לו מתנות. זה לא רק מפני הפחד. לפני שהוא בא אל הארץ, לפני שהולך הוא אל אביו הזקן הוא רוצה לנקות את מצפונו כלפיו.

הרב י. יעקובסון בספרו בינה במקרא עמ' 43 מסביר באופן הזה את המאבק הלילי עם המלאך:

  "הלילה שלפני פגישתו עם עשו הוא ליל התייחדותו של יעקב עם נפשו. מעביר הוא לנגד עיני רוחו מה שעולל לאחיו אע"פ שכוונתו בשעת מעשה היתה אולי רצויה. היאבקותו הפנימית הזאת ממעמקי נפשו הועילה לו להתגבר על שרו של עשו. זוהי אולי שעתו הגדולה בחיי יעקב. הוא מודה על האמת המרה ששגה בה ובראות אותו המלאך בכך, לאחר שעבר את כור ההזדככות וההיטהרות, הוא מאשר ומקיים את הברכות ואת הבכורה". 

יעקב אומר למלאך (כז): " לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי": במה רוצה שיברכו?

רש"י: הודה לי על הברכות שעשו מערער עליהן.

ותשובת שרו של עשו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל"           רש"י (שם): לא יאמר עוד שהברכות באו אליך בעקבה וברמייה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך .... (לה, י).

השם "ישראל" שקיבל יעקב על ידי המלאך כאילו משנה את גורלו! הוא בא אל עשו עכשיו בשררה ובגילוי פנים ועשו, במפתיע, לא יוצא להלחם בו, אלא: " וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ"

ואמנם "יש שחולקין בדבר הזה בברייתא דספרי יש שדרשו נקודה זו (שעל וישקהו) לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר רשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא את יעקב אלא באותה שעה נשקו בכל לבו" (רש"י לג, ד).
המאמץ הצליח ויעקב רשם לזכותו השלמה, ולו רק לשעה קלה, עם עשו.

בפגישתם אומר יעקב לעשו (לג,י): "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי", והנה בפסוק הבא: "קח נָא אֶת בִּרְכָתִי!"

רש"י אומנם מסביר: "בִּרְכָתִי – מִנְחָתִי".

אבל בבראשית רבתי וישלח עמ' 168 דייקו: "קח נָא אֶת בִּרְכָתִי": "מִנְחָתִי" לא נאמר אלא "בִּרְכָתִי" כלום אתה שוטמני על הברכה שברכני אבי? הרי היא נתונה לך, הנני עובד לפניך כעבד לאדוניו.

נשמע כאילו יעקב רוצה לתקן את הנעשה, להחזיר את הברכה למי שאביהם ייעד לו אותה.

והנה יעקב יכול היה לטעון שעשו זלזל בבכורה כשמכר לו אותה ואת הברכה לקח בלחץ אמו לכן אינו אשם ומצפונו נקי. אבל לא! עשו נפגע על ידו לכן הוא מרגיש חובה לפייסו.

זו אולי הכוונה בפסוק כאשר יעקב ועשו נפרדים כידידים: " וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם " (לג, יח).

למה הכוונה שָׁלֵם?  -  שלם בנפשו!
מכאן, שתחושת השלמות יכולה להתקיים רק בנפש אדם מפייס ומפויס.