יום ראשון, 3 בפברואר 2013

שמות - פקוד יפקוד אלוקים אתכם


בס"ד                                                                                                               שמות תשע"ג


"פקוד יפקוד אלוקים אתכם"                                

בהתגלות בסנה, בין שאר דבריו, אומר ה' למשה:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (פרק ג, טז)
וקצת הלאה (פס' יח): וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם ....

רש"י מעיר למילים בפס' יח: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" - מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית נ כד) ואלהים פקוד יפקוד אתכם, ויוסף אמר להם (בראשית נ כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם:
"לשון זה" שבפירוש רש"י הם דברי ה' "פקוד פקדתי אתכם". ביטוי זה מופיע בצוואתו של יוסף (בראשית נ, כד-כה):
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ זֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: ויַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:

רש"י לעיל אומר כי "פקד  יפקוד" אמר יעקב וגם יוסף והנה לא מצאנו ביטוי זה אצל יעקב כלל, כנגד זה יוסף בצוואתו (הפסוקים לעיל) משתמש בו פעמים!

רמב"ן (ג, יח) מסביר את התמיהה שבדברי רש"י: "פקוד יפקוד" הראשון (פס' כד) היתה מסורת בידו מאביו (אז זה כאילו יעקב אמרה).
ועוד אומר רמב"ן (שם) שהגואל שיאמר "פקידה כפולה" (פקוד יפקוד) הוא גואל אמת. אבל הוא שואל: איך אפשר להאמין למשה שמא שמע במסורת כמותם? אלא, שהיתה בידם מסורת שהראשון שיבוא ויאמר בלשון הזה הוא יהיה הגואל ו"גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יבוא אדם ויכזב בהם, בכך הבטיחם!"
ובמדרש אחר (שם, ה, ב) מצא רמב"ן תשובה אחרת לשאלת אמינותו של משה כגואל אמת: "אמר ר' חמא ברבי חנינא, בן שתים עשרה נתלש משה מבית אביו. למה, שאילו גדל בבית אביו ובא ואמר להם המעשים, לא היו מאמינים בו, שהיו אומרים אביו מסרם לו (מתנות כהונה, שם: ממה שאמר לו "מי שמך לאיש" סימן שקטן היה מי"ג, מכאן שבגיל 12 נאלץ לברוח. ומוסיף בעל חידושי הרד"ל שם: ובגיל זה וודאי לא יאמרו ישראל שעמרם מסר לו הסוד). ולפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו, וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים, לפיכך האמינו בו, שנאמר (להלן ד לא) ויאמן העם. וכונתם "שיוסף מסרה ללוי" לומר שיעקב גלה סודו ליוסף באהבתו אותו, בו בלשון השביע יוסף לאחיו כלם, וגלה ללוי כי הוא אמר להם כלשון הזה מפני המסורת שבידו מאביו, וצוה שיהיה הדבר סוד".

כלומר, המילים "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" עוברות כסיסמא סודית מדור לדור, וכשבא משה ואומר אותם לישראל שומעים הם במילים אלו צליל נושן ומוכר שמבשר גאולה.
ואכן בפרק ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
המדרש (שמו"ר ה, יג) אומר: "וישמעו כי פקד ה'" (ד, לא) על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו, ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר לה: כל גואל שיבא ויאמר לבני ישראל "פקוד פקדתי אתכם" הוא גואל של אמת כיון שבא משה ואמר "פקוד פקדתי אתכם" מיד ויאמן העם.  

מכאן שלסרח בת אשר "ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה ....." (מדרש שכל טוב (בובר) לבראשית מו), תפקיד דומיננטי, לפי חז"ל, בגאולת מצרים. היא יודעת מכלי ראשון כמעט את המסורת בקשר ל"פקוד יפקוד" ומשכנעת גם את מי שלא היה בטוח כי משה הוא גואל של אמת וכי הם יכולים לבטוח בו.
לסרח זו מייחסים חז"ל גם את הבשורה הטובה שבישרה ליעקב שיוסף עוד חי ועל זה נתברכה שעלתה לגן עדן כפי שמביא תרגום יונתן לבמדבר כו מו: ושם בת אשר שרח: ושום ברת אשר סרח דאברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגנתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרר ית יעקב דעד ברון יוסף קיים.  
ועוד אומרים חז"ל שסרח בגלל אריכות ימיה ידעה גם היכן מקום קבורתו של יוסף. ובבוא הגאולה, כשרצה משה לקיים את השבועה שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו הוא נעזר בסרח (סוטה יג א-ב):
ת"ר: .... ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף ..... באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו".
בזכות סרח יכול היה משה לקיים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. (בשלח, יג, יט)

"פקוד יפקוד" הוא סמל הגאולה, הבטחת אבינו שבשמים, אך לעומת "פקוד יפקוד" בעתיד שאומר יוסף בצוואתו אומר ה' למשה בסנה: "פקוד פקדתי" בעבר והרי זו רק תחילת השליחות ועדיין לא פקד? 
בספר דברי נעם פרק מז, עמ' קלא הסבר יפה לכך: האמונה בה' ובהבטחתו עושה גם מדבר שלא בא לעולם כאילו כבר נעשה. (זה דומה לדברי הנביאים המנבאים על דבר עתידי שלא בא לעולם כאילו כבר קרה כי הנבואה וודאית אצלם).  
ולגבי הלשון הכפולה של "פקוד יפקוד": אחד על גאולת מצרים ואחד על הגאולה העתידה (שם)
כלומר, לפי פרוש זה, "פקוד יפקוד" הוא הבטחה גם על הגאולה לעתיד שבוא תבוא!

האדמו"ר מסוכצ'וב בעל "שם משמואל" (שמות תרע"ב) שואל גם הוא מדוע נאמר "פקוד אפקוד" בלשון כפולה? אלא פקידה כפולה: אחת להוציאם מהעונש המר שהוא השעבוד והשני לתת להם חיים חדשים. וה' אומר "פקוד פקדתי": פקוד להבא הוא מתן תורה, פקדתי לשעבר הוא על המירוק!  
לפי פירוש זה של ה"שם משמואל" נראה לי שאפשר להבין מדוע מילים אלו הם הצופן הסודי של הגאולה. הפקידה הכפולה באה להראות את טיבה של הגאולה. הגאולה בנויה משתי קומות: ראשית יציאה מן המצר, משעבוד מצרים, אך בזה אין די: יש צורך בחיים חדשים. ובדברי ה': "פקדתי" לשעבר על המירוק, זוהי העבדות. "פקוד" להבא הוא מתן תורה אלה הם החיים החדשים לנגאלים.
מכאן למדים שהגאולה השלמה היא לא רק במנוחה לגוף אלא גם כשהאדם והעם בונים את בנינם הרוחני.