ויחי - שתי צוואת יעקב

בס"ד.                                                                                                                    תשע"ג. 

שתי צוואת יעקב ליוסף ולבניו

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מט, כט) יעקב מתכונן למותו וקורא לבנו ליוסף לצוות אותו על קבורתו. רמב"ן מדייק שהיה זה עוד בטרם מחלתו "בשנה האחרונה לחייו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכוחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים".
האברבנאל אומר שזה "לימוד לנו ולבנינו עד עולם שלא יתאחר אדם לעשות צוואתו עד היותו קרוב למות כי אז בשרו עליו יכאב ונפשו תאבל ולא יהיה בו כח ומשפט שכלי מחמת חוליו לצוות מה שראוי. אבל קודם לכן יצוה את ביתו כמו שקרא יוסף קודם חוליו".
יעקב, לאחר שמברך את בניו, מצווה גם אותם על קבורתו. אך ישנם הבדלים בין הצוואה ליוסף לבין הצוואה לבנים:

        ליוסף   (מז, כה-לא)                    לבנים (מט, כח-לג)

אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה
וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.
וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.

הציווי ליוסף, משנה למלך פרעה, הוא בסגנון בקשה ותחנונים (3 פעמים חוזרת המילה "נָא"). הוא מבקש מיוסף שלא יקברהו במצרים אלא ישאהו לקברי אבותיו בא"י. מובן למה יעקב פונה אל יוסף בבקשה זו: רש"י (כט): למי שהיה יכולת בידו לעשות.

"אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" רשר"ה שואל: האם כך מדבר אב אל בנו? אלא "מילת "נָא" תפתור את התמיהה. יוסף רצה בוודאי לנצל את מעמדו לטובת אביו אבל יעקב מעולם לא רצה לקבל זכויות יתר. עכשיו הגיעה השעה שרצה לנצל את השפעתו של יוסף לפיכך אם רצונך לעשות לי טובה עשה כבקשתי".

ועוד הוא מבקש: "שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" (שם) זה לשון שבועה! כמו שביקש אברהם מעבדו (כד, ב-ט). אליעזר נשבע מיד ויוסף – לא, הוא רק מבטיח ליעקב: "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (ל).
המדרש (ב"ר צו) אומר על כך: אמר ר' יצחק: העבד עשה כעבדותו (ציית מיד) שנא': וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ   (כד ט) ובן חורין עשה כחירותו: "וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ!" בלי להישבע.

אבל יעקב לא מוותר ומבקש מיוסף שנית שישבע. למה חשובה ליעקב כל כך השבועה של יוסף?

הרמב"ן (מז, לא) מתרץ שזה קודם כל כדי לשכנע את פרעה להרשות לו לקבור את יעקב בא"י (נ, ה-ו: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי ...  וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ ): "לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה מצות אביו ... ואמר "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" אבל עשה כן לחזק בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך .... או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות (ויעשוהו עבודה זרה כחששו של יעקב על פי רש"י) לכן השביעו כי לא נכון יהיה להעבירו על שבועתו וגם יוסף יצטרך להשתדל בענין יותר מפני השבועה וכן היה הדבר כמו שאמר: "עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ " (נ, ו).

גם הרב'ה מלובביץ' (ב"באורים לפירוש רש"י על התורה" לספר בראשית, שם) אומר כדעה השניה של הרמב"ן שאדם המקבל על עצמו לעשות מתוך שבועה הריהו משעבד עצמו לקיים את הדבר גם בתנאים הקשים ביותר, משום כך השביעו יעקב כדי שיוסף יחשוב מראש כיצד לקיים דבר זה.

יעקב גם אומר ליוסף "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת" (כט) מהו "חסד ואמת"?

רש"י (שם) אומר שזהו חסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול.
ומעיר על כך בעל "מלוא העומר" (מובא ב"מעיינה של תורה"), כי העלתו של יעקב לקבורה בארץ אינה "חסד ואמת" כי יוסף זכה בתמורה שגם עצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל! ברם יעקב בקש ממנו שאפילו באופן זמני לא יקברנו במצרים, כי יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל וזהו חסד של אמת! (כי עצמותיו של יוסף נשארו במותו במצרים והועלו רק בעת יציאת מצרים).

מדוע חשוב ליעקב להיקבר בארץ ולא להתמהמה בכך?

מפרשים (כגון רשר"ה) אומרים שזה כדי לחזק את זיקת בני ישראל לארץ ישראל שלא יראו במצרים את מולדתם. להלן כמה שורות המדגישות ענין זה ממאמר ארוך של משך חכמה (בחוקותי כו, מד):
 "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם והיה בטל היעוד האלוקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן ציווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען ... ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה "ויגר שם" מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם. פירוש מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בא קץ הימין ויהיו נחשבין בעיני עצמם לא כאזרחים .....     

בסוף דברי צוואתו ליוסף מסופר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה" (שם, לא).
למי השתחווה יעקב?
אולי לשכינה כדעת רד"ק, למשל. אבל רש"י (ע"פ מגילה טז, ב) אומר: "תעלא בעידניה סגיד ליה" כלומר: השועל ששעתו מצלחת משתחוים לו, שאם מגיע זמן שהשועל נעשה מלך צריך להשתחוות לפניו. לפי זה, יעקב משתחווה ליוסף שעלה לגדולה ובמעלתו זו נשבע לאביו שיקיים את דבריו.

עד כאן צוואתו ליוסף אבל צוואתו של יעקב לבנים שונה לגמרי: אין כאן מילות תחנונים אלא "ויצו"! הוא מצווה אותם שיקברוהו במערת המכפלה, מפרט את מיקומה ומי הקבורים שם לרבות לאה!
בניה של לאה, שהם רוב בניו של יעקב, יקיימו, בוודאי, ברצון את צוואתו.
ליוסף, לעומת זה, אמר יעקב: " וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי ... וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם ". יעקב לא אמר לו שלאה קבורה במערה שהוא רוצה להיקבר בה. הן זה יכאיב ליוסף מאד כי אמו לא נקברה שם אלא בדרך אפרת היא בית לחם. ועל זה יעקב מתנצל (מח, ז): "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל".
ראב"ע (שם) אומר: "שמתה רחל פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה, ואמר זה ליוסף שלא יחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לאמך".
ואולי, לפי פרשנות ראב"ע, זו המשמעות האמיתית של "חסד ואמת" שמבקש ממנו מה שלא עשה לאמו?

מתוך השוואה זו רואים כי יעקב בחכמה וברגישות התאים את הסגנון ואת התוכן לשומעיו: אין הוא פונה לבנו יוסף, משנה למלך מצרים, בלשון מצווה, להפך, בלשון בקשה ותחנונים. יעקב אינו אומר ליוסף כי לאה קבורה במערה וכי הוא רוצה להיקבר לידה ולא ליד אמו, זה יכאב מדי ליוסף. ממנו מבקש הוא שיבטיח לו בשבועה כדי שיהיה בטוח שצוואתו לצאת ממצרים לקבורה בארץ תתקיים כי בידו הכח לעשות!