נח, העורב והיונה

בס"ד                                                                                                                      תשע"ג

פרשת נח -  נח, העורב והיונה.

יא. בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. (פרק ז).

כעבור כמעט עשרה חודשים

ה וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.  ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.  ז וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.  ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (פרק ח).

הערב והיונה בשניהם נאמר לשון "וישלח" (במשקל פיעל). ו"אין זו לשון שליחות אלא לשון שילוח. שילחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו". (רש"י ח' ח')

דבק טוב - לפי שאין שליחות בבע"ח אלא באדם שיוכל להשיב דבר לשולחו.

אם כן, למה רש"י לא העיר זאת כבר לגבי "וישלח" של העורב (פס' ז)?

אלא שאצל היונה נדמה, כאילו הוא נותן לה שליחות. שנאמר:  לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם..., ובאמת הוא אמר זאת לעצמו, ואילו לגבי העורב רק נאמר "וישלח" (שפתי חכמים).

- לשם מה שילחם?

נראה שנח רוצה לדעת כבר מה קורה בחוץ והאם מתקרבת שעת יציאתם 
מן התיבה. אולם בעוד שאצל העורב נאמר סתם: וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב (ז'). הרי לגבי היונה מופגן יחס של קרבה וחיבה (ח): וישלח את היונה מאתו. (יא): ותבוא אליו היונה.

ובאמת יש הבדל בין שני העופות הללו:
רשר"ה -  "העורב אינו מבקש את קרבת האדם, הערבה היא מולדת העורב....משום כך לא נאמר בעורב "מאתו" כדרך שנאמר אחר כך ביונה. היונה רגילה לקרבת האדם משום כך הוא אומר בשובה: ויקחה ויבא אותה אליו..." 
העורב שהוא מן הטמאים לא תרם דבר לסקרנותו של נח והתורה מתארת: "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" (ז) רש"י שם מסביר שלא התרחק מן התיבה: הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חשדו על בת זוגו. 

והמדרש (סנהדרין קח ב') מוסיף שהעורב השיב תשובה ניצחת כלפי נח: 
"רבך (ה') שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני שציווה מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים, ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פגע בי שר חמה או שר צינה ומת לא נמצא עולם חסר בריה אחת?" 

  

לעומת העורב היונה שהיא מן העופות הטהורים ואין לה טענה שיוכחד
מינה, יצאה שלוש פעמים ותרמה לנח מידע. בפעם הראשונה: "וְלֹא מָצְאָה 
הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה" (פס' ט).

העמק דבר אומר (שם): "לא שבה אליו ממש אלא סמוך לתיבה והיינו 
משום שלא היה מה בפיה להשיב כפי שהיתה מלומדת (היא רגילה לשאת מכתבים למרחקים ולהביא משהו בפיה), כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם על כן עמדה בצידי התיבה ולא שבה למקומה עד "וישלח ידו". חמל עליה ואחזה ביד עד שתנוח מעייפותה. (וכך ראוי). אומר הנצי"ב, להתנהג עם שליח כושל שמסיבה שאינו חייב בה לא הביא תשובה שמ"מ ראוי לחמול עליו). 

כעבור שבעה ימים שלח נח בשנית את היונה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (יא). בסנהדרין קח, ב (וברש"י): "אמרה יונה: יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים בידי בשר ודם."
ורבנו בחיי (לפס' יא) מדייק שחז"ל למדו זאת מהכתוב: "עלה זית". "מזה שהוצרך להזכיר שם האילן שהוא של זית התעוררו רז"ל במדרשם".

ומסביר בעל התורה תמימה למה "עלה זית" עורר מדרש זה? אלא סמכו 
על מדרש רבה שהביאה את העלה הזה מגן עדן (כיון שהכל נשטף במבול). "אמר ר' אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא דבר מעולה כגון קינמון? אלא רמז רמזה לו: מוטב מר זה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידך!". 

כעבור שבעה ימים נוספים משלח נח את היונה בשלישית: " וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם...וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד".

כאן מתבקשת השאלה. האם טעה נח כששילח תחילה את העורב?

נראה שטעה. כי הרי צודק העורב שבלעדיו לא יהיה קיום למינו ולכן לא 
התרחק מן התיבה עד שיבשו המים.
ובדרך הדרש אומר רש"י על המילים "עד יבשת המים": מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו שנאמר: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (מל"א יז, ו).
יבשת, לפי רבנו בחיי, היא רמז לתשבי!  

       

ולא מובן מה ענין השליחות האחרת ולמה העורב לא יכול היה לקיים את 
גם את "שליחות נח" מפני "שליחות אליהו" בעצירת הגשמים (יבושת המים)?

ועונה על כך ה"גור אריה"- ויראה לי שהעורב הזה הוא אכזרי כמו שדרשו חז"ל: "שחורות כעורב" (שה"ש ה, יא) "אין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה". והכתוב אומר: "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" (שאביהם אינו דואג להם) אם כן 

אכזרי הוא! ומפני שרצה נח לשלוח העורב לדבר טוב להגיד לו כי קלו המים והוא יישוב הארץ ואין העורב מוכן לשליחות טוב כזה לבשר טובה בעולם ולא היה מוכן אלא לשליחות אחרת לפרנס את אליהו, שהיה אליהו מביא פורענות לעולם והוא הרעב ואל זה היה מוכן לפי שהוא אכזרי גם כן. ואילו לא היה לאליהו מי שיפרנס אותו לא היה מביא הרעב לעולם ואלו העורבים היו עושים שליחותו של מקום כדי שיהיה רעב בעולם. ומצאנו כי לעולם איש טוב מבשר טוב שכן אמר דוד: "אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא" (שמואל ב, יח, כז).

מכל הסיבות מתאימה היונה, ולא העורב, להביא לנח בשורה טובה! אולי לימוד הוא לנו שכאשר מטילים איזה תפקיד על השני יש להכיר את מצבו, את אופיו ואת טבעו, אם מסוגל הוא בכלל לעמוד בציפייתנו.