תולדות - רבקה שולחת את יעקב ליצחק במרמה להתברך מפיו

בס"ד.                                                                                                                          תשע"ג.    

         

         רבקה שולחת את יעקב ליצחק במרמה להתברך מפיו

פרק כז הוא הסיפור על יצחק שרצה לברך את עשו. רבקה שומעת את תוכנית יצחק ושולחת את יעקב בבגדי עשו כדי שיקבל את הברכה במקומו.

לפני כן סיפרה התורה (כה, כח): "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, 
אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב".

 רש"י (שם), מביא שתי תשובות "בפיו" של מי?
 לפי התרגום, בפיו של יצחק אשר בזכות המטעמים שהביא לו בנו אהב את עשו. ולפי המדרש: הפה הוא של עשו שהיה יודע לצוד את יצחק ולרמותו בדברים.
אולי קל לרמות את יצחק, הנקרא על שם צחוק האמונה הטהורה של אברהם, כי הוא אינו יכול לפגוש כלל את הצד האפל בבנו עשו ומוצא בו רק מעלות.

הרשב"ם אומר שהפסוק הנ"ל "הוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ואהבת רבקה ליעקב מה שכתב לפנינו יצחק רצה לברך את עשו ורבקה הערימה את יעקב".
לפי פרוש הרשב"ם כל אחד מההורים רצה לדאוג למושא אהבתו ולתת לו את הברכה.

יוזמתה של רבקה תמוהה: אם חשבה שיצחק צריך לברך את יעקב ולא את עשו מדוע לא אמרה לו זאת ישירות אלא שלחה אליו את יעקב במרמה?
הרמב"ן (כז, ד) מסביר שבחירתה בדרך של הערמה בגלל הנבואה שקיבלה רבקה בהריונה:
 "ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם אשר אמר לה ה' "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג) כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח? והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי "וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה" (שם, כב) שהלכה בלי רשות יצחק, או שאמרה אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי ועתה לא רצתה לומר לו כך הוגד לי מאת ה' טרם לידתו, כי אמרה באהבתו אותו (לעשו) לא יברך (את) יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא ידעה כי בסיבת זה (הערמה) יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה". והרמב"ן מסיים: "או הם סיבות מאת ה' שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ...".

לפי העמק דבר (כד, סה) רבקה שלא כמו שרה בזמנה לא היתה מסוגלת להתעמת עם בעלה כי העריצה אותו עוד מתחילת היכרותם, כשבאה וראתה אותו יוצא לשוח בשדה "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (שם):
 "מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאישה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר לפניהם מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו רבקה ויצחק חלוקים בדעות ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת את האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכל זה היה סיבה מה' שיגיעו הברכות ליעקב דווקא באופן כזה ..... והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתיבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו יתברך". 

רשר"ה מסביר אחרת: רבקה חשבה שיצחק טועה מאד והוא "עיוור" לחסרונותיו של עשו במיוחד לאחר נישואיו לחיתיות (סוף פרק כו). (על נשים אלו נאמר "וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה"(כו,לה). רש"י שם: כמו ממרים הייתם (דברים ט, כד) כל מעשיהן היו לעצבון ליצחק ולרבקה).

וזהו ציטוט דברי רשר"ה:
"כהקדמה למאורעות אלה קראנו על המכה הכפולה שעשו נתן לייעודו של אברהם כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה היה צריך לפקוח את עיני יצחק ולהראות לו את בנו הבכור כפסול גמור לתפקידו. אעפ"כ יצחק קרא לבנו הבכור על מנת לברך אותו, על מנת למנות אותו למנהיגו ולמדריכו של בית אברהם. מה רב היה כוחו של האיש אשר ציד בפיו עד שעלה בידו להטעות את אביו ולגנוב את ליבו – למרות אורח חייו שעמד בסתירה גמורה לדרכו של אברהם. .... רבקה רצתה להפגין לפני יצחק באיזו מידה יכולים הבריות לגנוב את דעתו. הנה יעקב שהיה איש תם העמיד לפניו פני גיבור ציד. הנקל לעשו שיעמיד לפניו פני איש תם!" (כז, א)
לפי פירוש זה רבקה, שחשבה שיצחק עומד לתת לעשו את ברכת אברהם, רצתה להראות לו במעשה המרמה שעשו "עובד" עליו כל הזמן, כפי שיעקב "עבד" עליו עכשיו, והוא אינו ראוי בכלל לברכה.

והנה לסיפור הברכה יש מסגרת. לפניו: סיפור נישואי עשו לחיתיות (סוף פרק כו), ואחריו: הליכתו – בריחתו של יעקב לחרן לקחת לו אשה (פרק כח א-ו), ולבסוף נישואי עשו עם בת ישמעאל כשראה כי רעות בנות כנען בעיני אביו (שם, ז-ח).
רבקה יודעת כי בבוא הזמן יצטרך יעקב ללכת למשפחתה לשאת אשה כלבבה (באמת נאלץ לברוח לשם). ואולי, בהשראת פירוש הרשר"ה, יתכן שרבקה בדרך אגב רצתה ללמד גם את יעקב, "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה, כז), שלא יאמין לכל אדם. אולי רצתה להפגין גם בפניו, ולא רק בפני יצחק, שלא כולם תמימים כמוהו כגון אחיה לבן הארמי – הרמאי, מה שיעזור לו להתנהל בעתיד מולו.

בכל אופן, תהיה הסיבה להתנהגות רבקה אשר תהיה, יש לנו כאן אם שנלחמת כלביאה על המגיע לבנה המועדף. היא מגייסת לשם כך מעשה הונאה ומשלמת מחיר יקר מאד על בחירתה. מאז אין היא נזכרת יותר בתורה אלא ברמז בלבד: " וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה" (לה, ח).
רש"י (שם) מביא את מדרש אגדה (ב"ר פא, ה): נתבשר שם באבל שני שהוגד לו על אמו שמתה.
רבקה, שעכשיו בוודאי לא שיתפה את יעקב ביוזמתה בגנבת הברכות, נאלצת לחיות בבדידות עד יום מותה עם התוצאות הקשות של מעשיה: משטמה עזה מעשו, הבן שקופח בגללה, כלפי יעקב עד כדי רצונו להרגו. ויעקב, בנה האהוב, נאלץ לברוח מן הבית מחמת אחיו, ובשארית חייה אינה זוכה לראותו יותר ולא את המשפחה שהקים.